איך הכל התחיל
1.1
זמן קצר לאחר שאליס, כלבת הבורדר קולי האהובה שלנו, נפטרה, התברר לנו שסוג הסרטן שאליו אליס נכנעה, המנגיוסרקומה, הוא למעשה אחד הסוגים האגרסיביים והממאירים ביותר של סרטן אצל כלבים. סיכויי ההישרדות מעבר לתקופה של שנה נמוכים מ-10% והם תלויים מאוד בגודלו של הגידול.
במבט לאחור, אילו ידענו יותר על המחלה, הסיכוי של אליס לשרוד היה גבוה בהרבה, משום שגילוי מוקדם הוא קריטי. היה חסר לנו ידע בסיסי על המחלה, הסימפטומים שלה ודרכים לזיהוי כמו לדוגמה אולטרסאונד. זו הייתה תובנה הרסניות עבורנו, והחלק הקשה עוד יותר היה הידיעה שהמודעות שלנו הייתה יכולה להביא לתוצאה שונה כל כך. התמלאנו אשמה מכאיבה ועצב עמוק.
קיבלנו מאות תגובות על מותה של אליס ומכתבי תנחומים מכל רחבי העולם. בעלי כלבים מכל קצוות תבל כתבו וסיפרו לי את סיפורי ההמנגיוסרקומה של כלבם. הייתי מופתעת ונדהמת בעת ובעונה אחת: היו כל כך הרבה בעלי כלבים אחרים שהיו צריכים לעבור את אותו גורל עם הכלבים האהובים עליהם ונאלצו להתמודד עם האבחנה הקטלנית באותה מידת בורות וחוסר הכנה כמוני. זעמתי! זה לא יכול להיות נכון!
כך, החלטתי שעלי לעשות משהו שיעזור והקמתי את פרוייקט הסרט של אליס, לזכרה של אליס, הבורדר קולי האהובה שלנו וכדי לתת למותה בטרם עת משמעות: עזרה לאחרים.
המטרה והקווים המנחים של הפרוייקט הם לא לצייר תמונה פסימית אלא לעזור להעלות את המודעות לסרטן בקרב בעלי כלבים מכל העולם. ליידע אותם על מניעה, על בדיקות ובדיקות המשך, על סימפטומים וטיפולים שיש באפשרותם לעזור לכלב לשרוד את המחלה האכזרית הזו.
לאחר שנאלצנו ללמוד בדרך הקשה כשעמדנו בפני ההחלטה בנוגע לטיפול האחרון של אליס, אני גם רוצה להציג מספר משאבים ולרשום ולהעיר על האפשרויות השונות בתחום זה שיכולים לאפשר לחברים הטובים איכות חיים בשלב הסופי של חייהם.
אני מקווה לעזור לוודא שהכלבים שלנו יקבלו את הטיפול הטוב ביותר האפשרי - לפני המחלה, במהלכה וגם לקראת הסוף. אני רוצה לספק לבעלי הכלבים את המידע הדרוש כדי שיוכלו להיות חברי צוות המשולבים במלואם בצוות הטיפול וכך להציע את האיכות הטובה ביותר של טיפול רפואי עבור הכלבים שלנו.
עבור צוות הטיפול הוטרינרי, שיחות על אבחנה קטלנית וסיום החיים עם בעלי כלבים הטעונים רגשית וטכנית הן בהחלט לא משימות קלות. כישורי התקשורת של הלקוח עשויים שלא להיות חלק מתוכנית הלימודים באוניברסיטה - לפחות, עדיין לא. ישנם משאבים מעניינים רבים זמינים באינטרנט עבור אנשי מקצוע בתחום הבריאות שיכולים לשפר את כישורי התקשורת עם הלקוחות שלהם ולתת להם להרגיש בנוח יותר במצבים רגישים מאוד. בדף הבית של הסרט של אליס, קיימת ערכת כלים של הארגון האמריקאי לבתי חולים לחיות (AAHA). והמידע בה מעניין לא רק עבור אנשי מקצוע.
רק ביחד (כצוות רפואי ובעלי הכלבים) נוכל ליצור את השינוי עבור הכלבים שלנו!
לאחר ההבחנה הנוראית, הרגשתי אבודה לחלוטין, חסרת ישע ובורה. הדרך היחידה לאיסוף מהיר של מידע הייתה האינטרנט, אבל לא הרגשתי שזה מספיק ולא הרגשתי בטוחה במידע, שכן, באינטרנט אומנם קיים המון מידע אבל לא ניתן לדעת כמה ממנו באמת אמין או מעודכן ובחלק מהמקומות המידע אפילו סותר. זו הסיבה להחלטתי לבנות בריכת מידע, מקום שיהיה בו את כל מה שעלינו לדעת בנוגע לסרטן בקרב כלבים, שנבדק ואומת על ידי מומחים כך שבאמת יהיה ניתן להסתמך עליו.
ועדיין, חשוב לי לציין, שכל המידע שיש באינטרנט כולל המידע באתר זה, לא אמור ולא צריך להחליף את המידע שתקבלו אצל הוטרינר שלכם.
אני לא וטרינרית ואין לי רקע ברפואת בעלי חיים כלל, ולכן איחדתי כוחות עם המרכז האונקולוגי לבעלי חיים בשוויץ (AOI) כדי לוודא שהמידע שאניאוספת ומציגה באתר זה הוא מדוייק. אני רוצה להודות במיוחד לד"ר ב. קאסר-הוץ ולד"ר א. פליקינגר על עזרתם והדרכתם, שבלעדיהם לא היה אפשר לממש את החזון ולבנות את אתר זה.
בכל מקום שבו אני מצטטת מידע מעניין שנמצא ברשת אני אתן גם את הקישור, עבור הקורא לעסוק במחקר מעמיק יותר.
בראש ובראשונה, אנו ממליצים לכל בעלי חיות המחמד להתייעץ עם הווטרינר שלהם. המידע הכלול כאן נועד להיות משאב וסיוע למחקר נוסף, לספק מספיק מידע כדי לעזור לך לשאול את השאלות הנכונות, אבל זה לא מספיק. המידע כאן גם אינו מהווה המלצה של מרכז AOI. ולכן, נבקש שתשתמשו בשיקול הדעת שלכם במחקר מקורות אלה ועשו את הבחירה הטובה ביותר עבור חיית המחמד שלכם.
רק ביחד (כצוות רפואי ובעלי הכלבים) נוכל ליצור את השינוי עבור הכלבים שלנו!
לאחר ההבחנה הנוראית, הרגשתי אבודה לחלוטין, חסרת ישע ובורה. הדרך היחידה לאיסוף מהיר של מידע הייתה האינטרנט, אבל לא הרגשתי שזה מספיק ולא הרגשתי בטוחה במידע, שכן, באינטרנט אומנם קיים המון מידע אבל לא ניתן לדעת כמה ממנו באמת אמין או מעודכן ובחלק מהמקומות המידע אפילו סותר. זו הסיבה להחלטתי לבנות בריכת מידע, מקום שיהיה בו את כל מה שעלינו לדעת בנוגע לסרטן בקרב כלבים, שנבדק ואומת על ידי מומחים כך שבאמת יהיה ניתן להסתמך עליו.
ועדיין, חשוב לי לציין, שכל המידע שיש באינטרנט כולל המידע באתר זה, לא אמור ולא צריך להחליף את המידע שתקבלו אצל הוטרינר שלכם.
אני לא וטרינרית ואין לי רקע ברפואת בעלי חיים כלל, ולכן איחדתי כוחות עם המרכז האונקולוגי לבעלי חיים בשוויץ (AOI) כדי לוודא שהמידע שאניאוספת ומציגה באתר זה הוא מדוייק. אני רוצה להודות במיוחד לד"ר ב. קאסר-הוץ ולד"ר א. פליקינגר על עזרתם והדרכתם, שבלעדיהם לא היה אפשר לממש את החזון ולבנות את אתר זה.
בכל מקום שבו אני מצטטת מידע מעניין שנמצא ברשת אני אתן גם את הקישור, עבור הקורא לעסוק במחקר מעמיק יותר.
בראש ובראשונה, אנו ממליצים לכל בעלי חיות המחמד להתייעץ עם הווטרינר שלהם. המידע הכלול כאן נועד להיות משאב וסיוע למחקר נוסף, לספק מספיק מידע כדי לעזור לך לשאול את השאלות הנכונות, אבל זה לא מספיק. המידע כאן גם אינו מהווה המלצה של מרכז AOI. ולכן, נבקש שתשתמשו בשיקול הדעת שלכם במחקר מקורות אלה ועשו את הבחירה הטובה ביותר עבור חיית המחמד שלכם.
מורשתה של אליס כחברת משפחה
1.2.1
אני זוכרת את היום שבו הגעת אל ביתנו כאילו זה היה אתמול - קשה להאמין שעברו מאז כבר 9 שנים. נכנסת לחיינו כמו כוכב נופל ומאותו הרגע שום דבר כבר לא נשאר כפי שהיה. את שינית את חיינו לטובה.
היו לך העיניים המתוקות בעולם וחיוך כובש: היית פשוט גורה יפהפייה. בהתחלה היית ביישנית וכלבה מעט חרדה. אבל הגנו עלייך עם אהבתנו ממש מהרגע הראשון. שבית את ליבנו ולאט לאט הפכת לכלבה גאה ומלאה בבטחון עצמי.
כבר מההתחלה הצלחת להרשים אותנו. הגעת איתנו לכל מקום שאליו הלכנו, אפילו לשיעורים שלי באוניברסיטה בלוגאנו. אני לעולם לא אשכח באיזו גאווה היית צועדת במדרגות היישר אל חדר הכיתה. היית העוזרת שלי באוניברסיטה וכוכבת בין התלמידים.
אהבת אותנו ללא תנאים - בדיוק כפי שהיינו, למרות החסרונות שלנו וחוסר הניסיון שלנו עם כלבים.
הגעת אל חיי בתקופה חשוכה ועזרת לי לעבור רגעים מאוד קשים. לא הייתי
מצליחה לעשות את זה בלעדייך, כלבת התמיכה שלי.
היית כלבה יחידה ומיוחדת, אנשים היו מכנים אותך ״כלבה של פעם בחיים״ ו״כלבה אחת למיליון״. היינו נפשות תאומות ועברנו אין ספור חוויות ביחד: הודות להצלחה שלך בספורט ריקודים עם כלבים, טיילנו בכל העולם, זכינו בתארים בינלאומיים, כתבו עלייך כתבות בעיתונים ומגזינים ואפילו דיווחו עלייך בטלויזיה, היית מספר אחת. כוכבת בעולם הספורט.
היה לנו כל כך כיף ביחד ולמדנו כל כך הרבה זו מזו.
היית אם מאמצת ומדריכה נפלאה ומדוייקת לליסה ומונה ולימדת אותן איך להפוך לכלבות הטובות ביותר שאדם יכול לייחל להן. הן למדו ממך כל כך הרבה והיה לך כל כך כיף ביחד עם הלהקה שלך - מונה-ליסה (מונה + אליס + ליסה).
כל מחשבותיי, כל פעימה שלי וכל רגע של אושר או דאגה מצדי היה מוקדש לך. היית כל חיי, אליס בארץ הפלאות שלי.
ולפתע פתאום, בלי שאף אחד יכל לצפות זאת, חלית והגורל כנראה החליט שזה היה זמנך ללכת. היית בסך הכל בת 9 וחצי, צעירה מדי בכדי להפוך לכוכב שעבר זמנו! היינו מוכי כאב! ואת, נתת לנו שלושה שבועות להיפרד ממך.
עכשיו את אינך…
היינו המגנים שלך לאורך החיים, ולא יכלנו להגן עליך ממחלת הסרטן. אנחנו לנצח נודה לך על הזמן שנתת לנו בחברתך, על רגעים יפים ובלתי נשכחים שזכינו בהם איתך, אבל אנחנו רצינו עוד!! רצינו להזדקן איתך, לראות את החיוך שלך בכל בוקר, רצינו לשחק איתך עם צלחת הפריסבי האהובה עלייך לעיתים יותר קרובות, לקחת אותך לעוד אגמים שבהם נוכל לשחות איתך, עוד קרבות של כדורי שלג, לתת לך לחפור עוד בורות בגינה, לנשק אותך עוד, לרכב איתך את הרכיבות שכל כך אהבת בהרים, לאכול ביחד עוד נקניקיות בדוכן הנקניקיות שאהבנו בשטוקהולם ועוד כל כך הרבה דברים. הלב שלנו נשבר.
את לנצח תישארי בליבנו, חברתנו, בתנו, אחותנו, השותפה שלנו, הכוכבת שלנו. החיוך שלך נחרט בליבנו, ואהבתך ללא התנאים ממלאה אותם, לנצח!! אבל האם אנחנו נשרוד את הנצח, בלעדייך לצידנו?
אהבת אותנו ללא תנאים בדיוק כפי שהיינו, למרות החסרונות שלנו וחוסר הנסיון שלנו עם כלבים.
תנאים בדיוק כפי שהיינו, למרות החסרונות שלנו וחוסר הניסיון שלנו עם כלבים.
כוחה של אהבה - המורשת של אליס
1.2.2
בנוסף להיותך כלבת משפחה נפלאה, הפכת לכלבת פלא בספורט ריקודים עם כלבים, זאת למרות שהתחלנו להתאמן כשכבר היית בת 3 וחצי.
זה התחיל במקרה. היית כלבה עם אישיות לא פשוטה והמשמעת היומיומית לא באה לך בקלות. עברנו ממאלף אחד לאחר אבל היה נדמה כאילו כלום לא עובד.
החלטנו להשתתף באימוני משמעת אבל הקורס היה מלא והיה מקום פנוי רק בקורס שנקרא ריקודים עם כלבים - ״אלוהים יודע מה זה״, חשבתי לעצמי ״אבל אני אתן לזה ניסיון״. ופתאום - זה היה כאילו קרה קסם! - את התאהבת בזה וכך גם אני! הכישרון יוצא הדופן שלך היה מובהק מהרגע הראשון. התחלנו להתאמן בספורט במקביל לאימוני קליקר, כתחביב - וזה היה פשוט כיף!
ביחד עם הכשרון המדהים שלך והתשוקה לאימונים המשותפים שלנו, אליס יקירתי, את שינית את עולם הריקודים עם הכלבים - גם בתחום רגלי למוסיקה וגם בתחום הפריסטייל. השארת את חותמך לנצח בספורט. הוכחת שבאמצעות שימוש בתרגילים מרמה טכנית קשה ודיוק, ביחד עם נוהג שמתעקש להדגיש את הכלב והתנועה שלו (במקום כזה שמדגיש את עצמו ומשתמש בכלב כאביזר), הספורט המופלא הזה נכנס לרשימת סוגי הספורט הכלבניים הגדולים. ועם יכולותייך - שאומנם היו טבעיות אך עדיין הצריכו עבודה ואימונים - הוכחת שריקוד עם כלבים יכול להיות יותר מסתם תחביב נחמד והרבה יותר מטריקים שמתבצעים עם מוסיקה ברקע.
אף על פי שכלבים לא רוקדים, אני חושבת שהצלחנו להראות שעם כוריאוגרפיה אומנותית מתוכננת היטב ביחס למוסיקה, צמד של כלב ונוהד יכולים בהחלט להפיק מופע יפה, עוצר נשימה ומלא תשוקה שמעורר עניין בקרב הקהל. תודה לך אליס, על שהדבקת כל כך הרבה אוהבי כלבים בחיידק הזה ומילית אותם בתשוקה לספורט.
את גרמת לאנשים לראות את כוחה של האהבה בכל אחת מהזירות שבהן הופענו ביחד.
הכישרון יוצא הדופן שלך היה מובהק מהרגע הראשון.
כוחה של החוזקה - אליס והסרטן
1.3
אליס ואני היינו בלתי נפרדות מההתחלה והיו רק רגעים מעטים שלא בילינו ביחד. טיילנו ביחד, היא הייתה מגיעה לסייע לי במהלך השיעורים באוניברסיטה (התלמידים שלי פשוט אהבו אותה והיא תמיד אהבה להראות כמה היא גאה במהלך השיעורים), התאמנו ביחד בריקודים עם כלבים וזכינו כמעט בכל פרס שבו ניתן לזכות בספורט זה ברמה הבין-לאומית. בין הפרסים , היא זכתה גם באליפות אירופה בשנת 2012, במקום השני באליפות העולם ב-2014 ובמקום הראשון באליפות העולם בשנת 2016. טיפסנו על מספר גדול של הרים בשוויץ, שיחקנו ביחד בשלג, שחינו באגמים של הרי האלפים… כל מה שניתן לעשות עם כלב.
כשהייתי בתקופה הכי חשוכה בחיי, היא הייתה לצידי. כשהייתי בתקופה הטובה ביותר, היא חלקה זאת איתי. היא הייתה שושנת הרוחות שלי. כל מחשבה וכל מעשה בחיי היו מוקדשים לה. ההגנה על הבריאות שלה הייתה מעל הכל עבורנו. מכיוון שהיא הייתה כלבת ספורט ברמות הגבוהות ביותר, לקחתי כל אמצעי זהירות כדי להימנע מפציעות. האימונים שלנו היובנויים מחימום, תרגילים לשיפור סיבולת לב-ריאה וקירור בסוף האימון. היא הייתה נבדקת באופן קבוע אצל וטרינרים ופיזיותרפיסטים. החיסונים שלה ניתנו תמיד בזמן והייתי עושה לה בדיקות דם קבועות ותמיד התוצאות היו כל כך טובות. היא הייתה במצב גופני מצויין. הדיאטה שלה הייתה אופטימלית ומורכבת מבשר נא והיא הייתה גם מקבלת תוספי מזון. הייתי דואגת לה לטיפוח והפרווה שלה הייתה מבריקה כמו ראי. היא הייתה אהובה, מוקרת ודאגנו לה 24 שעות ביממה. היא נראתה צעירה מגילה, בכושר ומאושרת.
כולנו היינו מאושרים להפליא ביחד - אני, בעלי, אליס ושתי האחיות המאומצות שלה, מונה וליסה.
רק שלפעמים - כשהיינו מאושרים יותר מהרגיל ביחד, היה מחלחל בי פחד בלתי מוסבר ״כל כך הרבה אושר, לא יכול להמשיך לנצח״…
והוא לא נמשך.
לפתע פתאום, הכה בנו ברק. קיץ 2017, היה חם במיוחד ואליס נראתה עייפה מאוד בתחילת חודש אוגוסט. האשמתי את החום ונתתי לה לשכב בנחת בצל שבגינה.
יום אחד שמתי לב שלשונה הייתה לבנה, כמו שקורה לעתים קרובות כשסובלים משפעת. התקשרתי לווטרינר והוא הרגיע אותי ואמר שזה בהחלט נובע מהחום, והמליץ רק להשאיר אותה לבד, לתת לה להישאר בשקט. וכך עשיתי.
עם זאת, למחרת היא לא אכלה, אבל כעת הראתה סימן לחולשה: היא הייתה כל כך חזקה. ובכל זאת, גם החניכיים שלה היו לבנות. הלכתי מיד לראות את הווטרינר… ותוך דקות היא אובחנה כחולה בסרטן הטחול (המנגיוסקומה) בשלב האחרון, הטחול כבר נקרע.
גזר דין מוות!
היה לה דימום פנימי. הוטרינר הציע לנו להתחיל לחשוב על המתת חסד. הייתי מטומטמת!!! גן עדן סגר את שערו.
מפולת שלגים - רועשת, קרה, חשוכה ומקהה - גררה אותנו לתהום ונעלה אותנו שם. זה לא יכול להיות נכון: הכחשה!
היינו אבודים, בלי יכולת לחשוב בבהירות, להבין את הממדים של מה שנאמר לנו. איך זה יכול להיות אפשרי? היה לנו כל כך כיף איתה רק כמה ימים לפני! היא הייתה בריאה, כשירה ופעילה כמו כלב צעיר. היא הייתה כלבה כל כך חזקה!
אבל לא ניתן לנו זמן לחשוב. היינו צריכים להסיע אותה למרפאה וטרינרית ייעודית, מייד, כדי לנתח אותה. היה צורך להסיר את הטחול שלה בניתוח כדי שהדימום הפנימי יפסק. ליזה, הבורדר קולית השנייה שלי הייתה צריכה לתרום דם, מייד!
בסך הכל הגבנו, סמכנו בעיוורון והקפדנו על ההוראות וההסברים שנמסרו על ידי צוות הבריאות. כל הסבר שנמסר על ידי הווטרינר הסימפטי שלנו התקבל כאילו דרך ערפל סמיך, המינוח הרפואי הלא מוכר פשוט הלם בנו. זה היה שטח לא ידוע, ״טרה אינקוגניטה״: בגלל הבורות לא יכולנו אפילו לשאול את השאלות הנכונות. לא ידעתי על קיומו של איבר שנקרא "טחול", שלא לדבר על תפקודו, או שהמנגיוסרקומה הוא הסרטן השכיח ביותר בטחול אצל כלבים.
היינו מאוד מופתעים לראות כמה מהר אליס התאוששה לאחר הניתוח!! היא נראתה כמו גורה שזה עתה נולדה, מאושרת, פעילה וקלת רגליים: מאיפה קיבלה את כל הכוח הזה? חשבתי שאנחנו בוודאי חווים אבחנה שגויה, שחקנים בסדרת הסרטים הלא נכונה... שמחנו כל כך לראות אותה כה עירנית, להוטה להתחיל את חייה הפעילים שוב, עד כמה שצלקת הניתוח שלה תאפשר לה. והתחלנו להתמקח עם גורל: "אם אליס תשרוד את הסיוט הזה, אנו מבטיחים לעשות כך או כך …".
ברגע שהצלקת החלימה, שבועיים לאחר הניתוח, נשלחנו לתוכנית כימותרפיה, שהעניקה לנו הרבה תקווה: היא תחלים ותחייה עוד שנים רבות!! ואז, המכה הבאה הגיעה כאשר נאמר לנו שכימותרפיה עם כלבים נועדה לא לרפא אלא להאריך את תוחלת החיים ולשפר את איכות החיים בחודשי החיים הנותרים. במילים אחרות, היא נידונה באופן בלתי הפיך... הרגשנו מרומים מהחיים: כעס!
ידענו שזה הסוף, אם כי אליס עדיין הייתה מלאת חיים וכוח. רק רצינו להפוך את החודשים האחרונים לבלתי נשכחים, בשבילה ובשבילנו. החלטנו לא להיכנע לדיכאון. לא הספקנו לרחם על עצמנו או להרגיש אשמה בגלל אליס. היינו צריכים להפוך את ימינו האחרונים יחד למאוד מיוחדים. אז השלמנו עם גורלנו והתחלנו להקים רשימת משאלות. רשימת המשאלות של אליס, עם הפעילויות שהיא הכי אהבה לעשות. הרשימה הייתה ארוכה ובמשך קצת יותר משבוע הצלחנו לעשות איתה די הרבה פעילויות מהנות שידענו שהיא תאהב: והיא אהבה את זה, כל רגע יחד מהרשימה שלה. זה פשוט היה מדהים לראות כמה היא שמחה, בכושר, פעילה, מלאת חיים: היא הייתה כל כך חזקה!
עם זאת, הסרטן לא העניק לה את החודשים המובטחים ומעולם לא הצלחנו לסיים את הרשימה ... נותרו כל כך הרבה סעיפים שלא הספקנו להגיע אליהם ביחד איתה, וביניהם: "להזדקן ביחד“.
נאמר לנו שאליס עלולה להרגיש קצת חולה בדיוק אחרי הכימותרפיה. היא לא הראתה תופעות לוואי כלל לאחר ההזרקה הראשונה, אך 10 ימים לאחר מכן, היא החלה לדמם בכבדות משלפוחית השתן שלה - אבל היא עדיין הייתה בכושר ואכלה בתיאבון. הלכנו שוב לווטרינר ואמרו לנו שיש לה רק כמה ימים או אולי שבוע לחיות. מעט התקווה שנותרה נלקחת מאתנו: דיכאון והשלמה!
יומיים לאחר מכן, ב -2 בספטמבר, היא פשוט התמוטטה ולא קמה יותר על רגליה: כוחה עזב אותה. הנחנו אותה על המיטה שלנו, לידנו, שם היא ישנה בשקט. היא עדיין הראתה נכונות לחיות, אך גופה לא נשא אותה יותר.
ביום שלמחרת, הנחתי אותה שתשכב על הדשא הקריר בגינה, והא אהבה זאת, אפילו ניסתה לרדוף מעט אחרי העלים, אבל היא לא הצליחה לעמוד על רגליה. היא לא אכלה או שתתה. זה היה הסוף.
הודינו והוקרנו את הימים האחרונים שזכינו להעביר ביחד.
בלילה של ה-4 לספטמבר 2017, היא נפטרה בטבעיות, בבית שלה, בידיים של בעלי.
כשהייתי בתקופה הכי חשוכה בחיי, היא הייתה לצידי. כשהייתי בתקופה הטובה ביותר, היא חלקה זאת איתי. היא הייתה שושנת הרוחות שלי. כל מחשבה וכל מעשה בחיי היו מוקדשים לה.
